ככל שהחינוך הפך לחובה בצרפת בתחילת המאה ה -20, הוצג המודיעין (IQ) על ידי אלפרד בינט, פסיכולוג יליד, בניסיון לרבד את הסטודנטים ולהציע סיוע נוסף לנכים. היו שהאמינו שהם עשויים להפיק תועלת מהתערבויות בשלב מוקדם בחייהם כדי שיחסכו מהם התיישבות במקלטים. מבחן ה- IQ הורכב משאלות אשר העריכו מגוון מערכי מיומנויות, למשל תשומת לב, זיכרון ופתרון בעיות. אלה לא נלמדו באופן מקובל בבתי הספר, אך נתפסו כשיטות המדויקות ביותר לחזות להישגי התלמידים. על פי המודל של בינט, האינטליגנציה תשתנה עם הגיל ולא תישאר סטטית מאז הלידה. בנוסף לגיל הכרונולוגי, הוא הציג לפיכך את עיקרון הגיל הנפשי, לפיו הושוו יכולות אישיות עם הציונים הממוצעים של קבוצות גיל ספציפיות. עם זאת, הוא עדיין היה ביקורתי כלפי מערכת הבדיקות שלו, שלא הצליחה לקחת בחשבון שפע של משתנים מבלבלים או לטפל באופי הרב-פקטורי של האינטליגנציה, ומכאן הכלליות נפגעה.
כלים בחינה רבים פותחו מאז עשייתו של בינת. בשנת 1916, לואיס טרמן, פסיכולוג מאוניברסיטת סטנפורד, שינה את מבחן ה- IQ של בינט על ידי חקר מספר אמריקאים והוציא גרסה שתיקנה את הפגמים המקוריים והייתה מוכרת ברחבי המדינה. מבחן IQ של סטנפורד-בינט שהתקבל הצליח לאתר את המתקדמים האינטלקטואלית במקום להתמקד אך ורק בקצה התחתון של הספקטרום, וצבר פופולריות נוספת עם התיקונים והאימותים הבאים. כוחות הצבא של ארצות הברית השתמשו במבחני אלפא ובטא של הצבא, שנוצרו על ידי פסיכולוג אחר רוברט ירקס, למינויים טובים יותר ביחס ליכולותיהם של המצטרפים הטריים בזמן מלחמת העולם הראשונה. הראשון היה מבחן כתוב, ואילו האחרון תוכנן בכדי להתגבר על ההשפעות של אנאלפביתיות ומחסומי שפה. המבקיעים הגבוהים הוכשרו כקצינים ואילו עמיתיהם הנמוכים שוחררו מהצבא. זה היה אבן דרך שכן יישום מדידת מנת המשכל חרג מסיבות אקדמיות.
באמצע המאה הקודמת הציג דייויד וכסלר את סולם המודיעין למבוגרים של וכסלר (WAIS) הרומן והבולט על ידי ביצוע שיפורים באב-טיפוס של בינט. מלבד WAIS, סולם המודיעין של וקסלר לילדים (WISC) וסולם המודיעין לגיל הרך והכניסה הראשונית של ווכסלר (WPPSI) תוכננו במיוחד עבור צעירים. מאזני וכסלר הפכו לכלי ההערכה הנפוצים ביותר עד כה ולבסיסים בהם פותחו כמה מערכות בדיקות אחרות.